כותרות TheMarker >
    ';

    הסיפור שלא סופר

    תכנים אחרונים

    1 תגובות   יום ראשון, 14/3/10, 11:37

     

     

     

    דרג את התוכן:
      2 תגובות   יום ראשון, 14/3/10, 10:37

      הגענו הבייתה משדה התעופה בשעה שש בבוקר, אתה שכבת בתוך עריסה בצבעי ירוק לבן צבעי מדינת ברזיל, הבגד העלוב שלבשת שנראה כמו של אסיר בצבע ירוק היה מלוכלך ורק  אתה קטן  מותש  מכל המתרחש סביבך ואינך יודע דבר ישן שינה עמוקה. נכנסנו איתך הבייתה , הבית היה מלא, ההתרגשות הייתה גדולה, חברים ידידים וסתם אנשים ששמעו שאתה מגיע הגיעו אלינו, סבא וסבתא עמדו בכניסה וחיכו לנס שמגיע, אחרי 11 שנות צפייה הם זכו לראות אותך וכך הם קיבלו אותך כנכד המועדף , ולאחר מכן הסתבר שכל זמן שהם חיו היית הנכד המועדף וגם היחס שלך אליהם היה בהתאם, היחיד מכל הנכדים שתמיד דאג, שבגיל שש נסע על האופניים מרחק של כמה ק"מ בכדי להיות איתם ומבלי לומר לאף אחד שאתה נוסע ( כמה שהפחדת אותנו) סטינו קצת מהנושא. לקחנו אותך לחדר האמבטיה, הכנו לך אמבטיה שלדעתי לא ידעת ולא הרגשת מה זה להתרחץ בדרך נורמלית ולא תחת ברזים בחדרי מלון, אכן היית בסך הכל בן 20 יום אבל היו אלה 20 ימים של טלטולים. אבא היה אמור להיות תוך כמה שעות במשרד הפנים בירושלים זו הייתה ההתחייבות שלו ועל סמך זאת שחררו אותו משדה התעופה. הוא התכונן לנסיעה, בשעות האלה ניסינו להשיג כל עורך דין ידוע או לא ידוע שיפרש לנו את החוק או בכלל יידע אותו אולם לא היה בנמצא אחד כזה, העורך שליווה אותנו בכל התהליך לא הסכים לייעץ בעצם האדמה בלעה אותו, הוא פחד ולא הסכים לשתף פעולה, אותה מתווכת גם היא הייתה שקועה עמוק בבוץ כי היא נלקחה לחקירה במשטרה, אבא נוסע בלי כל מידע, הוא מגיע למשרד הפנים ושם כבר מחכים לו, מאשימים אותו בסחר בילדים ואומרים לו כי יקח אולי כשבועיים ואז אתה תגורש לארץ מולדתך, כל כמה שאבא ניסה להסביר ולדבר לא עזר ונפל על אוזניים ערלות.בדיעבד הסתבר שגם אנשי משרד הפנים לא ידעו את החוק, ברגע שנכנסת לארץ בדרכון כששם משפחתך הוא כשם משפחתנו אתה בננו לכל דבר.אבא חוזר הבייתה ולא מספר דבר, הוא מנסה להקל עלי אומר כי עליו להגיע בעוד יומיים שוב למשרד הפנים ואז כנראה הדברים הסתדרו, בינתיים ההמולה בבית מתחילה להיות בלתי נסבלת, נראה כאילו חייזר הגיע למדינה, אנשים שאני מכירה ולא מכירה הגיעו , כאלה שאימצו קודם וניסו לחזק וכאלה שרצו לאמץ ורצו לדעת פרטים, ואני לוקחת אותך ונוסעת איתך לבית חולים לערוך בדיקות כדי לוודא שאתה בריא, אתה מאד קטן, ישן ואוכל לא משמיע קול, כל כך מותש היית שאם היית יכול לדבר היית אומר אמא בבקשה תעשי שיהיה שקט בבית , חזרנו מבית החולים , עליתי איתך לחדר שהכנתי לך לפני שהגעת וסגרתי את הדלת והיינו אני ואתה לבד.כך החל החיבור הנפלא שלנו שנמשך עד היום.עברו יומיים אבא שוב נוסע למשרד הפנים שוב אותם דיבורים, שוב אותם איומים, ושוב אבא חוזר ואומר את אותם דברים. כך למעשה אבא נוסע במשך חודש ימים כל יומיים וכל יומיים הדברים חוזרים על עצמם. בחודש הזה כשאני לא מודעת לנעשה במשרד הפנים ובטוחה שהכל מסתדר אני יוצרת איתך את קשר חיי. לאחר כחודש אבא מגיע ממשרד הפנים הייתי אומרת די חיוור והוא משתף אותי פשוט מחוסר ברירה, החקירה הועברה למשטרה למחלקה של זיגל, המבוגרים שביננו בוודאי זוכרים את המחלקה הזו שהטילה פחד די גדול על אנשי הצווארון הלבן. בינתיים אתה איתנו והפחד שתילקח מאיתנו גדול מאד. תכננתי תוכניות לאן לברוח היכן להתחבא ברגע שאני ארגיש שהאדמה בוערת. אבא מוזמן לחקירה במשטרה הוא חוזר משם בערב כשאין בפיו שום בשורה, תחקרו אותו על כל צעד שעשינו ואבא ניסה להסביר כי רק רצינו אותך וחיכנו לך 11 שנה ובמקום להיות איתך הוא מקפץ בין משרד הפנים לבין מחלקת החקירות במשטרה. שני דברים חשובים שקרו כשהחקירה הועברה למשטרה האחד שיכולתי לרשום אותך לטיפת חלב שתהיה במעקב כמו כל ילד בישראל, והשני שעניין הגירוש די ירד מהפרק, למרות שעדין לא קיבלנו לכך אישור סופי, למעשה לא הצלחנו להבין על מה חוקרים אותנו, הרי היה להם את העורך דין שטיפל בכל הניירת שלך והמתווכת שבמקרה הייתה בארץ ועצרו אותה, ובכל זאת טרטרו אותנו בהלוך ושוב, דבר אחד יאמר לזכות המשטרה שכל החקירות הללו נערכו רק מול אבא, אני מעולם לא הוזמנתי לחקירה,הפעם היחידה שנפגשתי עם שתי חוקרות היה כשהן באו אלינו לעסק וכמובן שליאור לא היה איתי , מכיוון שידעתי שהן אמורות להגיע השארתי אותו במקום שהמשטרה לא תוכל בשום אופן להגיע אליו, והן שאלו שאלות כלליות והבקשה של אחת מהן לראות אותך כי גם  היא רוצה לאמץ,  נו באמת מה היא חשבה שאם היא תגיד אז אני אסכים.אינני זוכרת אם סיפרתי לך שאתה היית אחד משישה ילדים שאומצו בדרך שונה , אנחנו לא נסענו לברזיל אלא אתה הגעת אלינו בליווי מטפל/ת. לאחר הסיפור הזה ולאחר מה שאנחנו עברנו הדבר לא נעשה שנית.החקירות נמשכו כחצי שנה ואולי קצת יותר, באמצע הדרך אבא בא יום אחד ואמר חייבים למהר לעשות לך ברית בכדי שאפשר יהיה לרשום אותך במשרד הפנים, הברית נעשית מהרגע להרגע, הברית שלך הייתה ברית עם הקזת דם בכדי שאפשר יהיה אחר כך לגייר אותך שגם זה סיפור בפני עצמו, אספר בהזדמנות. בברית היו חייבים להיות 10 גברים אשר מגיעים מהמגזר הדתי וכך תוך 4 שעות הסדרנו את הברית, ולמחרת בבוקר התיצבנו בבוקר לרישום שלך במשרד הפנים ואכן לא היו בעיות, היום אינני זוכרת מדוע דווקא היה חשוב שבאותו היום נכניס אותך בבריתו של אברהם אבינו.לאחר כחצי שנה של חקירות למעשה בשלב מסוים לאחר שכבר היית רשום בכל המקומות ידענו שאין אפשרות שינסו לקחת אותך, גם חידשו לך את אשרת השהייה, בקיצור כבר היינו די בטוחים והחיים החלו להכנס לשגרה מסוימת, בכל הבלגן הזה של החקירות ויצירת הקשר איתך והאנשים שגדשו את הבית שכחתי לספר לך שנכנסתי להריון ועומדת להיות לך אחות. כן חודש אחרי שהגעת אני נכנסתי להריון , לא רק קיבלתי אותך שזו המתנה הגדולה של חיי אתה הוא זה שהביא לי את האחיות שלך, כן אחריך היו עוד 5 הריונות שרק 2 מהן שרדו והיום כשאתה כמעט בן 24 יש לך שתי אחיות מקסימות.החקירות הסתיימו כאשר בסיומן או יותר נכון בחקירה האחרונה  נאמר לאבא שכל הסיפור הוא נושא הכסף הדולרים שנקנו שלא כחוק ויתכן שנאלץ לשלם כופר למדינה ,כאילו שכסף זה הדבר שהפחיד אותנו אז, כל כך פחדנו עליך שרוצים לגרש אותך, לו היו אומרים שהנושא הוא כסף בוודאי שהיינו מתמודדים עם הנושא יותר בקלות, ואז אחלו לו מזל טוב על היותו אבא באופן רשמי. היית כמעט בן 7 או 8 חודשים רק אז אבא קיבל את החותמת מהמשטרה שהוא אבא ללא חקירות.את החגיגה הגדולה חגגנו לך ולאחותך שנולדה ביום הולדתך הראשון, חגיגה שנערכה בביתנו ושלדעתי לא נשכחה עד היום, אני בטח משוחדת.ליאורי אוהבים אותך אמא ואבא והאחיות
      דרג את התוכן:
        8 תגובות   יום שני, 8/3/10, 19:49
        אימצנו את ליאור בשנת 1985 היום הוא בחור צעיר מקסים.
        לליאור שתי אחיות ביולוגיות שנולדו בשנת 1986 וב 1989.
        נושא האימוץ וכל ההליך תמיד היה נושא פתוח מאד בבית.
        אני אספר לכם בהזדמנות על חויות שחויתי איתו במשך השנים אולם היום אני רוצה לשתף בנושא שכואב לו וכמובן שכאמא גם לי.
        לפני כשלוש שנים ליאור ישב איתי לאחת משיחות הבוקר שלנו וביקש ממני את המסמכים שיש לי בנושא האימוץ משום שהוא רוצה לדעת הן על אימו הביולוגית והן על שורשיו.
        עליתי לחדר שלי הוצאתי את המסכים ומסרתי לו.
        הייתה לנו תעודת לידה ועוד מסמכי אימוץ והוא החל לחפש, הוא יצר קשר עם נילי טל שיצרה את הסרט התיעודי על הילדות מברזיל ניסתה לעזור לו ולא הצליחה ,ליאור ישב לילות שלמים על יד המחשב , במקביל הוא למד פורטוגזית והיום הוא שולט בשפה. הוא החל להתכתב עם משרדי ממשלה שונים בברזיל רק כדי למצוא את המקום בו רשמו אותו בו הוא נולד, לפי תחקיריו כנראה נולד שלושה ימים לפני התאריך שרשמו לו, בכל אופן הוא מצא שמקום הלידה שנרשם בתעודת הלידה אינו נכון והוא והגיע למקום שבו הוא אכן נולד.
        בין לבין הוא החליט שהוא רוצה ללמוד בחו"ל ולכן רצה דרכון אירופאי בכדי להקל על עצמו את השהות, הוא זכאי משום שבעלי נולד באירופה. הוא הוציא אזרחות אולם בכדי להוציא דרכון הוא חייב למסור תעודת לידה מקורית, בעקבות כל המידע שנאסף אצלו הוא לא היה מעונין למסור את התעודה המקורית שנמצאת אצלנו ופנה לשגרירות ברזיל בארץ, שהנפיקו לו תעודה שהיא העתק נאמן למקור, הסתבר שהמדינה באירופה לא מוכנה לקבל זאת ולכן פנה למשרד שמצא שבו הוא אמור להיות רשום וכאן הופתענו בגדול,
        מס' תעודת הלידה נמצא אלא שבמקום ליאור רשומה בחורה , כלומר מס' תעודת הלידה זהה אולם השם המין לא. ליאור עדין לא התיאש כבר שלוש שנים שהוא מתעסק בנושא באופן אינטנסבי . מי שזוכר את המתווכת של אימוץ הילדים ארלט הילו שבסופו של דבר ישבה בכלא בברזיל, ליאור איתר אותה והתכתב איתה במייל, מסתבר שהיו לא מעט חטיפות והרבה מכירות וקניות של ילדים, בלגן גדול מאד. ליאור אינו יכול לקבל את דרכונו האירופאי, כרגע הוא מתכתב עם בתי המשפט בברזיל.
        אינני יכולה לפרט את כל הממצאים שאליהם ליאור הגיע.
        ליאור עוזר להרבה ילדים מאומצים מברזיל למצוא את מקום הולדתם ועוד דברים שהוא מצא בתחקיריו, הוא פעיל בפורום לילדים מאומצים מברזיל.
        נכון לימים האחרונים  ליאור מחפש עורך דין שמכיר את החוק הבינלאומי בנושא האימוצים  מברזיל, ובינתיים הוא לא מצא,
        אני מקווה בשבילו שלאחר כל התקופה הארוכה שהוא עובר שיגיע למנוחה נפשית, הוא אומנם לא מוותר אבל אני רואה לפעמים את הכעס את היאוש שלו לאן שהוא לא פונה התשובות שהוא מקבל הן תשובות מתחמקות. אני שותפה מלאה לחיפושים שלו הוא כל כמה זמן מבהיר לי כי לא משנה מי ילדה אותו אני אימו בכל רמ"ח אבריו, הוא מביע את אהבתו בכל דרך אפשרית, מאד מפחד שניפגע למרות שהוא יודע שהן אנחנו כהוריו והן אחיותיו עומדים מאחוריו בכל צעדיו.
        אני כאמא רוצה שיקח טיפה חופש שיתן לנפש קצת שקט, לפני כשנה בכדי לתת לו את החופש הזה החלטנו שיסע לטיול לארצות הברית בסופו של דבר הוא הזמין אותי לטוס איתו, היינו חודשיים בארצות הברית, טיילנו רק אני והוא , זמן איכות שאני מאחלת לכל אמא עם הבן שלה.
        ולבקשתי האם מישהו ניתקל במקרה מהסוג הזה והאם מישהו מכיר עורך דין שמתעסק בנושאים האלה.
        אני אשמח לכל תגובה אפשרית ומקווה למצוא בשביל הבן שלי קצה חוט שיוביל אותו לסגירת מעגל שהוא כה מייחל לה.
        דרג את התוכן:
          1 תגובות   יום שלישי, 18/8/09, 00:37
          דמעות של עצב זלגו על פני , נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני מבינה עד כמה את חסרה לי. אינני זוכרת שהיית חלק מחיי , הכיצד יתכן , ילדת אותי,אני בטוחה שדאגת לי, מי טיפל בי כשנולדתי ,וכשנפלתי, מי טיפל בי כשנפגעתי, מי שמח איתי כשהיו שמחות,?למה?למה אין בי כל זכרונות, אני שוכבת וקוראת את הספר המטופש , משהו כמו הרומן הרומנטי ואני מבינה לפתע עד כמה אני מתגעגעת. למי או למה אני מתגעגעת, איך אדם שאין בו זכרונות ואני כל כך רוצה לזכור את החיים שלי איתך והכל ריק, שום זכרון של בילוי ביחד, שום זכרון של שיחה ביננו, מעולם לא לקחת אותי לגן משחקים.לא זוכרת שאי פעם חובקתי על ידך,מה? לא היה חיבוק של אמא, האם יתכן כי מעולם לא חיבקת אותי? האם יתכן כי מעולם לא נישקת אותי? ואולי עשית זאת רק בתוך ליבך, לא יתכן כי הייתי בת  20 שנים וכאילו לא הייתי.אין לי זכרון אחד של שתינו ביחד, רגע אינטימי של אמא  ובת, מעולם לא הלכת איתי לקניות מעולם לא קנית לי מתנת יום הולדת, האם מעולם לא חגגת לי יוםהולדת? ובכלל האם ידעת את תאריך הלידה שלי? שהרי איך יתכן שבגיל 15שונה תאריך הלידה שלי. האם היה לך לב של אבן או שאני אינני זוכרת מאומה.האם היו לנו שיחות וחיבוקים וחיוכים והיו לנו שעות עצב ביחד?האם חלקת איתי אי פעם מחשבות שלך? האם סיפרת לי אי פעם על הרגשות שלך? האם אני שיתפתי אותך בחיי? לפעמים ממש כמו היום אני רוצה לומר לעצמי או לעולם, שאהבתי אותך או שנאתי אותך שהרגשתי איזשהו רגש כלפיך ואני לא יכולה לומר זאת, כן יש בי רגש אחד והוא רחמים, רחמים על החיים הקשים שעברת ואולי רק אני חושבת שהם היו קשים ואולי היה לך טוב איתו, אם היה לך טוב מדוע הלכת כל כך מוקדם.הכותרת של הדברים כאן הייתה צריכה להיות מכתב לאמא ולי כל כך קשה לכתוב לך , מעולם לא כתבתי לך, מעולם לא שוחחנו , ומה שכן אני זוכרת היו פניות אליך בנושא אחד, אמא דברי איתו שיתן לי לסע למחנה אימונים של הנבחרת והייתי צריכה לתת לך מספיק זמן מראש בכדי שתוכלי לדבר איתו, בכלל קשה לי לפנות אליך, נדמה לי  שהיית כאן לרגע והרגע  חלף במהירות , עצרת לכמה דקות בחיים שלי, אמרת לי, הי טובה אני כאן, אני אמורה להיות זו שאוהבת אותך והלכת , השארת ריקנות עצומה, אולי אם היית הולכת ואומרת משהו, משאירה לי מילה להיאחז בה, היו הדברים שונים, אבל את יודעת, בעצם אני ואת יודעות שאני היחידה שלא זיהית אותה כששכבת בבית חולים, זיהית את כולם.כן, ראיתי בעיניים שלך, הגבת לכולם ורק אני שנכנסתי לחדר שלך ביום ראשון בבוקר ואמרתי לך כשהייתי מולך, נעמדתי מול המיטה שלך, פחדתי להתקרב  אלייך, פחדתי לגעת בך, הרי מעולם לא נגענו , לא שאני זוכרת, וכך נעמדתי רחוק ממך ואמרתי לך, אמא  ואת לא הגבת וכך קראתי לך  כמה פעמים ואין תגובה, אחר כך ניסיתי נסיון אחרון ואמרתי לך אמא זו אני הבת שלך ואת לא הגבת, ואני יצאתי מהחדר , זו היתה השיחה האחרונה ביננו , ממש שיחה.כשאמרתי שאת לא מזהה אותי , אף אחד לא הבין על מה אני מדברת, הרי את כולם  זיהית, אפילו את הכלה שלך זיהית, היא הייתה יותר הבת שלך ממני, עליה כעסת, איתה דיברת,איתה  צחקת, ואני מעולם לא הייתי קיימת עבורך, או אם הייתי קיימת , הייתי מטרד עבורך, מישהי שצריך לדאוג לה, מישהי שצריך לדבר עבורה,אמא איפה היית? אמא איפה אני הייתי?האם יתכן כי מעולם לא נפגשנו? האם יתכן שמעולם לא היית לי לאמא.התחלתי לכתוב עד כמה את חסרה לי ואיכשהו גלשתי לכל מיני מחשבות של כעס שלא היית מספיק לצידי שלא הכרנו מספיק, או שלא הכרנו כלל וכנראה שלא בדיוק חשוב לי אם הכרנו או לא את בכל זאת חסרה לי.שמעתי אתמול סיפור אהבה מופלא בין גבר לאימו, גבר שהוא כבר סבא בעצמו, ואמו עדין חיה, ואיזו אהבה ורגש יש בדבריו כשהוא מדבר על אימו , ואני חשבתי לעצמי כמה בר מזל האדם הזה וגם העזתי לומר לו שלשמוע  אותו מדבר על אימו ועם אימו ועל האהבה אליה נשמע כמו מנגינה שערבה לאוזן, וכמובן  שהוא ענה, הי רגע, אני גם כועס עליה, היא מרגיזה לפעמים, היא מעצבנת לפעמים ולפעמים היא גם נודניקית  לא קטנה,ובגילה היא לא בדיוק זוכרת וקשה לה, אבל את כל הקשיים האלה הוא תיאר בחיוך עם אהבה לאמא הפולניה שלו, וישבה בת זוגו וספרה על אמא שלה שהייתה אישה נפלאה והעניקה לה המון אהבה והיא כבר אינה בין החיים והיא מתגעגעת לחיוכים שלה לכעסים שלה.חשבתי לעצמי , אני מרגישה ריקנות אינני יודעת אם להגדיר זאת כגעגועים כי הרי לא היה לנו דבר משותף, או אולי היה ואני לא זוכרת והרגש שלי הוא הרגשת החסרון , הריקנות, חלל שאני רוצה למלא וברור לי שאחרי 28 שנים אי אפשר למלא, ואין מי שימלא אותו,וקשה לי היום להשלים עם החוסר הזה.לרגע הבוקר הרגשתי כילדה קטנה, הילדה הקטנה של פעם , אני כאן לבד,למעשה ביקשתי לעצמי את הלבד וטוב לי עם הלבד, יש לי תחושה שגם את רצית להיות לבד, גם את רצית לברוח מהחיים שלך וכנראה שכל כך רצית שברחת מהר בלי להשאיר ולו מילה אחת אלי.אני כן זוכרת את התמונה שאחי היה נכנס לחדר שלך בבית החולים ודיבר אלייך והכרת אותו הסתכלת עליו,מלמלת דברים, וכשאני נכנסתי פשוט לא הגבת כאילו לא הייתי קיימת , ואולי לא הייתי עבורך, אני זוכרת את הדאגה שלך אליו כשהוא היה בצבא, אינני זוכרת אי פעם שאמרת שאת דואגת לי, אינני זוכרת אי פעם שדאגת לצרכים הבסיסים  שלי אבל אני בטוחה שדאגת לי, אני זוכרת שאני זו שגיהצתי לו את המדים כי דאגת שייצא מסודר מהבית, התגאית בחייל שלך, ודאגת שהדברים יעשו גם אם לא על ידך, אני זוכרת אותך עומדת בפתח העסק כשידעת שהוא צריך להגיע מהצבא, הוא היה הבן שלך ומה אני הייתי?למרות שאנני זוכרת מה חשת כלפי את חסרה לי והיום בבוקר הרגשתי זאת במלוא העוצמה, כל כך רציתי חיבוק של אמאהיום אני אמא ל 3 ילדים אני כל כך משתדלת לדבר איתם, לשתף אותם ולהשתתף איתם.המחשבות שלי נודדות לכל מיני כיוונים ואני רוצה להתמקד רק בחוסר שלך, להסביר לך שאפילו היום שאני כמעט בת 50 את עדין חסרה לי .חשבתי שכשאגיע לגילך גם החיים שלי יסתיימו. היום אני גדולה ממך ב4 שנים . ויכול להיות שאני אלך כפי שאת הלכת במהירות בלי לתת לקרובים אלי  הזדמנות להתרגל, אינני מוכנה ללכת בלי להשאיר אחרי כמה מילים לילדים.כתבתי להם לכל ילד בנפרד, כדי שידעו גם אם לא מספיק הרגישו זאת בחייהם שידעו מה אני חשה כלפיהם ומה הם העניקו לי במשך חייהם, לפחות תהיה להם  מילה ממני וגם אם אמרתי להם מספיק בחיים שאני אוהבת אותם והם ילדים מיוחדים ובשבילי כמובן הטובים ביותר, הם יוכלו לראות זאת בכתוב, ומה אני יכולה לראות ומה לי יש לזכור. את חסרה לי, חסרה לי ההבהרה איזה מקום תפסתי בחייך, האם הייתה לי משמעות האם הייתה לך התייחסות לגבי. למרות כל מה שאני חושבת וזה בא קצת מהרגש וקצת מהראש, יש משהו  שזועק מתוכי 

          אמא את חסרה לי.

          דרג את התוכן:
            2 תגובות   יום ראשון, 16/8/09, 11:23


            ישבתי לי היום אל מול המחשב


             בוקר שקט  כולם בעבודה



            ואני בטלה


            ושוטטתי בין הבלוגים.


            בין האנשים שכותבים בקפה



            ומצאתי אנשים מעניינים מאד וקצת פחות


            חלקם כותבים שירים


            חלקם כותבים על קשיי היום יום .



            חלקם אוהבים, חלקם בוכים



            עולם ומלואו


            חלקם מזדהים בשמם חלקם מתחפשים לדמויות אחרות ושואלים זהויות לא להם.


            ועלתה בי השאלה

            מתוך הקריאה ומשאלה שנשאלה



            מדוע להשאיל זהויות


            ואני שואלת את עצמי ואתכם למה?


            ולאחר מחשבה קצרה עלתה בי המחשבה


             האם האדם מתחזה או מתחפש משום שהוא מצא לעצמו מקום שבו הוא יכול לפרוק את כלמצוקותיו וכאביו את שמחותיו ,את הדברים שאינו יכול לחלוק עם האנשים הקרובים אליו, ומחפש תמיכה שאינו יכול לקבל בסביבה הקרובה לו.

            או האם ישנם סיבות אחרות?שלא עולות במחשבותי.

            שבוע טוב לכל הוירטואלים הנחשפים בזהותם

            שבוע טוב לכל המתחזים ולכל מחפשי לובשי הזהויות השונות. 

            דרג את התוכן:
              2 תגובות   יום חמישי, 13/8/09, 19:20

               

               

              לא אני כתבתי, קיבלתי במייל לפני כשנתיים ממקור לא ידוע

               אהבתי והחלטתי לשתף אתכם.

               

              הורים הם לא.............

               

              הורים הם לא נייר שמשתמשים וזורקים

              הורים הם לא בנקט שלוקחים כסף והולכים

              הורים הם לא אבן צור שלעולם אינה נסדקת

              הורים הם לא רק שם משפחה או שלט על הדלת

               

              כי הורים הם נייר שסופג הכל

              והורים הם כמו בנק שלתת הוא יכול

              אך צריך להיכנס, לשבת ולדבר

              ואולי להחזיר במועד מאוחר יותר

               

              הורים הם אבן גיר רכה וגם שבירה

              הורים הם שם משפחה עם ייחוס שיש בו אמירה

              הורים הם משפחה גדולה וגם מורכבת

              שעל גבה  תרמיל גדול סוחבת

               

              הורים הם אנשים שלפעמים טועים

              אך גם אם יטעו בלי סוף, הם תמיד אוהבים

               

              הורים לעולם יהיו הורים

              אם ילדכם בן 8 או בן 50

               

              אבל גם הורים הם חומר מתכלה

              מתעייף עם השנים

              לכן, לעיתים כשמזדמן,

              טיפול מונע של חיבה ויחס חם

              יכול אולי מעט לעכב את הזקנה

              ולתת פסק זמן של כבוד, הנאה והנעה.

               

              דרג את התוכן:
                5 תגובות   יום שני, 10/8/09, 12:56


                המסמך הזה נכתב לפני כ - 10 שנים לליאור היום ליאור בחור צעיר שמחפש את שורשיו . ואנחנו כהוריו תומכים ועומדים מאחוריו



                אלא שמסתבר שבברזיל הבירוקרטיה הרבה יותר מסובכת ממה שאנחנו יכולים לדמיין. ועדין אין לנו קצה חוט.



                אני מקווה בשביל ליאור שיגיע היום ונפשו הסוערת תרגע והוא יצליח לסגור מעגל


                לליאור שלי



                היינו בדרך לירושלים לטיפול נוסף , 11 שנים של טיפולים, חיים לפי הוראות .
                בדרך הארוכה נפלט המשפט :"די מספיק עם הטיפולים" ואני בתדהמה מסתכלת עליו, לא מאמינה שהוא מרים ידיים והמבט בעיניו הספיק לי כדי להבין . הוא סובב את המכונית ועשינו את הדרך חזרה הביתה בשתיקה. כל הדרך המחשבות התרוצצו, השיחות על האימוץ היו קודם לכן, שנינו ידענו שאנחנו הולכים לדרך הזאת.

                לא ידענו בדיוק איך ? מה? מה עושים? למי פונים? רק ידענו שאנחנו לא יכולים לפנות לשירות למען הילד כי אנחנו כבר מבוגרים מדי ואין לנו את הזמן לחכות,
                 ובכלל לא רצינו לחכות , רצינו עכשיו והרגע לאחוז את הילד או הילדה. התחלנו לחפש אנשים שאימצו, התחלנו לשאול שאלות ובין לבין התווכחנו בין או בת, איך נקרא לו או לה. רק לשם הידיעה, היה לנו עסק ועבדנו בו ביחד, יום אחד בעלי אומר:" אני נוסע" ולא מיידע לאן, חוזר בערב ואומר:"תתלבשי אנחנו נוסעים", שאלתי לאן והתשובה הייתה:" את תראי". נסענו נכנסנו למלון ובשולחן צדדי ישבה אישה די מלאה, ולצידה זוג חברים שלנו ועוד אישה לא מוכרת, בפתח המלון בעלי אומר לי אנחנו הולכים להביא את הבן או הבת שלנו. תארו לכם את פיק הברכיים שאחז בי, לא יכולתי להוציא מילה מהפה , האישה הלא מוכרת הייתה המתרגמת ביננו לבין המתווכת ( מי שזוכר את ארלט אילו ) היו לנו מעט שאלות ,אני לא הייתי מוכנה לפגישה ממש בהלם והשאלות שלי התמקדו בכמה זמן יקח התהליך ואיך יהיה התהליך, היא הבטיחה שהתהליך יהיה קצר בלי התחייבות ללוח זמנים ואני רק רציתי לדעת האם זה יהיה כמו מס´ חודשי הריון רגיל או אולי במקרה אני אלד אותו לפני הזמן. כמובן שכמו בהריון לא היו לה תשובות. משם נסענו לעורך דין שהיה קר וענייני ואצלי כל הקרביים התערבבו והלב דפק בחוזקה, הוא ביקש שם לילד , מישהו יכול להבין את המשמעות , אני נותנת שם לילד/ה שלנו, יצאנו מהחדר הסתכלנו אחד על השני ואני אמרתי , ליאור בעלי רק הניד בראשו, זהו בחרנו יש לנו שם לילד/ה שלנו הרגשתי שהילד מתחיל להתפתח בתוכי.

                עבר חודש ועוד חודש ההריון גדל מדי פעם קיבלנו טלפון שההריון עדין לא הגיע לסיומו.

                בתאריך 1.9.85 הגיע הטלפון המיוחל , זה היה יום שבו הילדים מתחילים ללמוד אצלנו בעסק זה יום חלש כי הוא מבוסס ברובו על ילדים, ישבנו ביחד ודיברנו , ופתאום הטלפון מצלצל , עוד התווכחנו מי יענה (חשבנו שזה אחד הספקים ) הוא קם לענות ואני שמתי לב שהוא מחוויר נעמדתי על ידו הוא חיבק ואמר לי יש לנו בן.

                יששששששששששששששששששש. הוא יגיע ב -7.9.85 בשעה 02.00 לארץ מברזיל.

                אני שהייתי אחרי כל כך הרבה אכזבות ביקשתי כי לא נספר עד ליום שליאור יגיע לארץ.

                רק לשם הידיעה, אנחנו לא נסענו לברזיל, ההסדר היה שהילד יגיע עם מלווה.

                הימים עברו כנצח והגיע התאריך כמובן שסידרנו לליאור את החדר קנינו לו וקישטנו לו את החדר וצבענו לו ושמנו שטיח ואת החדר נעלנו על מפתח כל פעם שיצאנו משם בכדי שאף אחד לא יוכל לראות.

                יום לפני שליאור הגיע הודענו למשפחה הקרובה יש לנו ילד וקוראים לו ליאור לא אייגע אותכם בשמחה ובברכות שהורעפו עלינו.

                הגיע התאריך ואנחנו צריכים לסע לשדה התעופה ולקבל את ליאור , קיבלנו את מס´ הטיסה צלצלנו כל חמש דקות לשדה תעופה לוודא שהטיסה מגיעה בזמן, בחצות צלצלנו שוב והתקליט עונה כי הטיסה מגיעה סופית בשעה 02.00 אני רציתי לסע מיד לשדה אלא שבעלי אמר חכי יש זמן אנחנו גרים די קרוב לשדה התעופה , הכנתי לליאור בקבוק אוכל לקחתי שמיכה לעטוף אותו וחצי שעה לאחר מכן אנו מקבלים טלפון מהעורך דין כי ליאור לא יצא מברזיל יש בעיה בניירת ההלם מוחלט , הנא האכזבה הראשונה הגיעה, העצב היה גדול לא דיברנו רק התחבקנו וניסינו להתעודד אחד מהשני כך עבר הלילה כשאנחנו מחכים כבר לבוקר בכדי שנוכל לעשות
                בירורים נוספים, מכל הבירורים שערכנו בימים שלאחר מכן לא הצלחנו לקבל תשובות ויותר מכך ניסינו לסדר לעצמנו טיסה לשם והובהר לנו שאם אנחנו מגיעים לא נוכל לחזור אלא לאחר שלושה חודשים, סיכמנו שעם ליאור לא יוצא מברזיל תוך יומיים אנחנו נוסעים לשם.

                למחרת קיבלנו טלפון שליאור עלה על המטוס והוא בדרך לארץ אלא שיש נחיתת ביניים בפורטוגל, שוב האדרנלין עבד שעות נוספות שוב עלה חיוך על הפנים הנה עוד כמה שעות והילד ליאור שלנו מגיע הבייתה, כן, ליאור מגיע הביתה.

                קיבלנו שוב את שעת הטיסה שהייתה אמורה להגיע לארץ ב - 15.9.85 בשעה 02.00 ושוב הטלפונים לשדה התעופה ושוב התקליט עונה לא סופי שעה 02.00 ובחצות התקליט האדיש עונה כי הטיסה בוטלה, מה בוטלה אני שואלת את התקליט כאילו מחכה לתשובה, מחכה שהתקליט יענה לי ושוב היאוש הוא גדול והמחשבות כאילו לא מספיק מה שעברנו 11 שנים גם עכשיו מישהו כאילו מתנקם בנו עוברות לי בראש ואני הולכת לחדר השינה לבד לא רוצה אף אחד והעצב הוא כל כך רב וההתפרקות קרובה. בעלי ממשיך לצלצל לכל העולם מה קורה למה בוטלה הטיסה והתשובה שהוא קיבל לבסוף הייתה כי יש שביתה בשדה האווירי של צרפת והמטוס אינו יכול לטוס לארץ וזה המסלול היחידי דרכו הוא חייב לטוס, טוב הוא שואל ומתי תיגמר השביתה ועל כך כמובן אין תשובות.

                עובר יום ושוב אותו סיוט יש שביתה אולי היא בוטלה לא היא לא בוטלה מגייסים את כל החברים שיבררו אצל חברים בצרפת מה הם יודעים, מפעילים כל קשר אפשרי וכמובן שכל זמן שהשביתה נמשכת ליאור לא יכול להגיע הבייתה.

                השביתה למעשה הסתיימה ב -19.9.85 ובלילה כאשר חזרנו הביתה אחרי עוד יום מאכזב הטיסה נדחתה למחרת עקב עומס בשדה התעופה ראינו על הדלת שלט גדול שהחברים הכינו ועליו כתוב " ברוך הבא ליאור " וכשנכנסנו הבייתה הבית היה מוצף בפרחים התמונה הזו לעולם לא תשכח מליבי וליאור לא איתנו עדין כאן הגיע רגע השבירה הגדול לאחר ההמתנה הכל כך ארוכה שלא הייתי בטוחה מתי היא תסתיים , עליתי לחדר של ליאור ושם התפרקתי.

                למחרת הטיסה אושרה סופית והנא אנחנו בדרך לשדה התעופה , חיוך על השפתיים התרגשות עצומה סך הכל 20 דקות נסיעה משום מה נראתה כשעתיים, הגענו, הנה מתחילים האנשים מהטיסה לצאת , ישנה רק טיסה אחת , אנחנו כבר לא מסוגלים לחכות , הבאנו איתנו חברה שהיא דיילת: רוצי חמודה תורידי אותו מהמטוס ותביאי אותו אלינו , השעה 02.30 מתחיל להיות שקט, חשוך בחוץ ואנחנו עדין מחכים , החברה הדיילת לא יוצאת עם ליאור, האנשים שהיו בטיסה כולם יצאו, ואנחנו עומדים ומחכים , החיוך לאט לאט נמחק , החשש מתחיל להתגנב, הי מה קורה כאן, ואין את מי לשאול, הדלתות סגורות ואנחנו בחוץ, כך עמדנו עוד כשעה, פתאום יוצא בחור ושואל מי ההורים לרגע הסתכלנו לצדדים , חיפשנו אם ישנם עוד אנשים לא קלטנו שאלינו הוא מדבר הוא אמר הורים , ואז נפל האסימון הי זה אנחנו איפה הילד איפה ליאור מה קרה והוא לא מדבר רק אומר בואו איתי, אנחנו נכנסים לשדה זוכרים איך נראה שדה התעופה אולם גדול בדרך כלל הומה אנשים המיזוג עובד הלילה לא היו אנשים שם ואנחנו הולכים לאורך האולם שומעים כל פסיעה כמו בסרטים רואים את הסל קל , לא סיפרתי אך עם ליאור הגיעו עוד 2 ילדים כך שהיו שם על הספסל 3 סלי קל, מי הוא ליאור איפה החברה שלנו רציתי לגשת לספסל והוא המלווה לא מרשה, הגענו לחדר ושם ישבו קצין משטרה העורך דין שטיפל בנושא והמתווכת שלנו ארלט, הקצין מזמין אותנו לשבת, שאלתי מה קורה והוא אומר כאן יש סחר בילדים הילדים האלה לא נשארים בארץ בטיסה הראשונה שתהיה אני שולח אותם מכאן, שקט דממה בחדר אף אחד לא מגיב לקח כמה שניות עד שהתאוששתי ואמרתי לעורך דין תגיד משהו איזה סחר על מה הוא מדבר ולא עלאה אתכם בדברים אחרי שעתיים כאשר בשלב מסוים אמרתי לאותו קצין אני משאירה לך את בעלי אם תרצה תעצור אותו לליאור שלי יש דרכון עם שמו אתה לא יכול להוציא אותו הוא בני החברה שלנו שהייתה שם או אחת הדיילות קיבלה ממני את בקבוק האוכל והשמיכה שהבאתי לך ליאורי היא ניגשה אליך כך שידעתי מי אתה ליאור , קמתי ויצאתי מהחדר לקחתי אותך ליאורי ויצאתי משדה התעופה, בחוץ חיכו לי הגיסות שלי הלכנו לאוטו חיכינו לראות מה יהיו ההתפתחויות , בעלי הגיע לאחר כשעה חתם על מסמכים כי יגיע למחרת ב 10 בבוקר למשרד הפנים בירושלים, קיבלת אישור להכנס לארץ ל 3 ימים, אני יושבת באוטו פוחדת להחזיק אותך שמא אני מכאיבה לך הגיסה מטפלת בך, אתה ישן , ילד מקסים שלא שומע את כל המהומה מסביבו, רק לומר לך ליאורי להחזיק אותך מילא את ליבי, הסתכלתי עליך וידעתי שאתה שלי וידעתי שלא יהיה כוח בעולם שיקח אותך ממני , הבטחתי לך באותה שעה ארוכה של ציפייה כי אתה תהיה המיוחד שלי הבטחתי לך מיליון הבטחות רק שתשאר איתנו אפילו התפללתי דבר שאני לא יודעת לעשות , כן דיברתי אליו תתפלא דיברתי וביקשתי ממנו שאחרי כל כך הרבה שנים שיתחשב קצת ויתן לי להרגיש את האהבה שלי אליך ללא פחד.

                הנסיעה הביתה לא עברה ללא תקלות, בדרך הלך לנו מנוע, נתקענו , השעה כבר חמש וחצי בבוקר, בסופו של דבר הגענו הבייתה והבית היה מלא מלא אנשים כולם מחבקים כולם צוחקים והדבר שהכי הכי אני לא אשכח הם אלה סבא וסבתא שלך

                הם נכנסו לחדר שלך עמדנו שם כולם סביבך , סבתא לקחה אותך החזיקה בך ונישקה אותך אחר כך סבא וכולם עם דמעות בעיניים, כן סבא וסבתא אהבו אותך מהרגע הראשון ואתה יודע שלאורך השנים היית הנכד המועדף שלהם, ידעת להעניק להם ידעת להיות איתם והם החזירו לך בהמון המון אהבה, ליבי כואב שהם אינם איתנו היום לראות אותך מתפתח ואני יודעת שהם חסרים לך .ואת המשך התהליך עד שנחלצנו וכל חקירות המשטרה אספר לך בהזדמנות אחרת.

                אמא שאוהבת אותך

                דרג את התוכן:
                  3 תגובות   יום שישי , 7/8/09, 12:57

                  כיצד מספרים לילדים שאמא חולה בסרטן. במיוחד כאשר הילדים הם בני עשרה וכיצד הם מגיביםכל זאת מנסיון אישי שלי. קיבלתי את התשובה מהביופסיה, יש לך גידול סרטני.

                  בערב כאשר רק שנינו לבד האיש שלי ואני , הילדים כבר ישנים אנחנו יושבים לשיחה , בתחילה השקט קורע את האויר לאט לאט מתחילים לשוחח ומגיעים  להחלטה כי הבית ימשיך להתנהל כרגיל עד שנדע עוד פרטים .

                  האיש שלי הולך לעבודה, אני קובעת פגישות לשעות העבודה בכדי שהילדים לא ישאלו לאן את הולכת או למה את מאחרת. גם לאחר סבב השיחות הראשוני אצל הרופאים  עדין הפרטים מעורפלים מאד, ובכלל צריך לחשוב באיזה בית חולים לטפל, ומי הרופא שיטפל בך, הרופאים  הבהירו כי ההחלטות הן שלנו, אנחנו גרים בעיר קטנה צריך להזהר  שלא יראו אותי מבקרת אצל הרופאים שלא יתחילו לשאול  שאלות והשאלות יגיעו לילדים, הזמן הוא סוף שנת הלימודים , אחת הבנות עומדת לפני בחינות בגרות, שוב מתלבטים האם לספר לפני הבחינות או אחרי.ואיך נספר ומתי נספר לילדים. שלושה ילדים בני  19, 18, 15 . ילדים שבוודאי יהיו להם מיליון שאלות . בינתיים החלטנו שהדסה עין כרם הוא בית חולים ששם נעבור את התהליך, מחליטים להתחיל את התהליך אחרי בחינת הבגרות האחרונה .נוסעים לבית החולים ושם מתבהרת התמונה קצת יותר, יודעים יותר על התהליך ולא יודעים יותר על המחלה עצמה, שעות של ישיבה מול המחשב נותנים אינפורמציה, בינתיים בפגישה עם הרופאה בירושלים נקבע יום הניתוח חמישה ימים לאחר הפגישה, זהו הגענו לנקודה שבה חייבים לספר.האיש שלי אומר לי, ארוחת יום שישי זה הזמן הטוב ביותר לא אסיפות מיותרות, לא להכניס לפניקה.מגיע יום שישי ביקשנו לא להזמין חברים שזה דבר חשוד בפני עצמו, לעולם לא ביקשנו בקשה כזו, ואין יום שישי שאין חברים על יד השולחן, הילדים נלחצים אולם לא מגיבים. הם חשים, ילדים מרגישים שמשהו קורה .לפני שהתחלנו לאכול הילדים מבקשים לדבר, אחת מהן אומרת, אני יודעת שמשהו רע קורה כאן, אני כבר שבועיים מרגישה שיש כאן סודות  ואם חשבתם שטוב ששמרתם את הסוד עד לאחר הבחינה זו הייתה טעות ,כל הבחינה חשבתי על הסוד הנעלם שזה דבר שמעולם לא היה בבית, אולי עכשיו תדברו. את היוזמה לספר לקחתי על עצמי, ידעתי שאני אוכל להיות מספיק חזקה ולספר באופן יבש וללא דמעות, ואכן החלטתי לספר והדבר העיקרי שהחלטתי שאני לא מסתירה דבר, כל מה שאני יודעת הם ידעו, המשפט האחרון שלי בהסבר היה,  תדעו כי הסיפור אמור לקחת כחצי שנה ,חצי שנה לא קלה אבל אנחנו נעבור אותה זה ההסבר שקיבלתי מהרופאים ואני האמנתי,וכך סיפרתי לילדים. לאחר מסירת האינפורמציה הייתה דממה, אף אחד לא הוציא מילה, שאלתי אם מישהו רוצה לומר משהו, לשאול משהו, השקט נשמר, האוכל מסודר על השולחן אף אחד לא מעיז לגעת בו. עברו כשלוש דקות לערך והילדה הקטנה ביקשה רשות לעזוב את השולחן, הסכמנו וגם השניים האחרים קמו, כל אחד הסתגר בחדרו, בדרך כלל הם חבורה, בשעה זו כל אחד נסגר בחדרו שלו. לאחר כשעה או יותר כאשר הייתה דממה בבית , פניתי בראשונה לחדר של הבן, הוא לא פתח את הדלת ביקש שאשאיר אותו לבד, והוא מרגיש בסדר, אמרתי שאם יש לך תוכניות לצאת עם חברים אתה בהחלט מוזמן לצאת לא הייתה תגובה ממנו פניתי לילדה השנייה היא פתחה את הדלת, העניים שלה אמרו הכל , עצב גדול, עיניים אדומות , לא נאמרה רק חיבוק ענק. אמרתי שאם יש תוכניות היא מוזמנת לצאת. אין תגובה.ואני בדרך לילדה השלישית אני נכנסת לחדר, אפשר היה להרגיש את הקור המקפיא, היא הייתה קפואה ,חיבקתי אותה עד כמה שאפשר והיא רק ביקשה שאבטיח לה שעוד חצי שנה אני אהיה בריאה כי הרי זה מה שאמרתי בארוחת ערב שלא נאכלה. הבטחתי שנדבר על כך, לאחר שהגוף הסתבך במחלות שונות ומשונות, המילה הבטחת לי נאמרה לא פעם אחת, הבטחת ולא עמדת במילה. יצאנו לחצר אני ובן זוגי כל אחד ומחשבותיו. אין הרבה מה לומר. ההמתנה משגעת.השבת הייתה השקטה ביותר שאני זוכרת, מסתכלים עלי ולא מדברים, אני מנסה לדבר והם מתחמקים.בשבת בערב אני מכינה תיק קטן, הם כולם יחד בחדר של הבן. טוב אני אומרת לעצמי, לפחות הם מתמודדים ביחד, יום ראשון אני נפרדת מהם בחיבוק ובנשיקה בלי מילים.הבטחתי שאני אגמור עם המחלה תוך חצי שנה, אכן הגוש הוצא וכרגע אין גושים נוספים, רק שאף אחד לא סיפר לנו מה קורה אחרי טיפולים, ומה הטיפולים הכימותרפיים עושים לגוף, כן, הילדה הקטנה אומרת, המחלה הזו עברה ומה עם כל שאר המחלות שהגיעו לאחר מכן. חצי שנה שנמשכה כנצח , אמא שמנסה לתפקד וילדים שלא שואלים ושואבים מידע ממקורות שונים. ילדים שתומכים כמעט בלי מילים, כשהשיער נעלם ואני התחלתי ללכת עם פיאה והילדים שמו לב כמה הפיאה מציקה, הם טענו שיפה לי הקרחת ובבית אני חופשיה לעשות זאת. לקח כחודש עד שהחברים חזרו לבקר שוב בבית.הבית חזר לתפקד.
                  דרג את התוכן:
                    0 תגובות   יום רביעי, 5/8/09, 23:39


                    יום הנישואין האהבה 

                    שנים של נישואין ואהבה

                    ולא ידענו כי חוגגים את יום האהבה. 

                    ולפתע שנה אחת לאחר שנים

                     גילינו שישנו חג שנקרא חג האהבה 

                    אני אוהב אותך כל השנה

                     אני מפנק אותך כמה פעמים בשנה

                    אני רוצה לחגוג בכל פעם את יום האהבה

                    למה דווקא בט"ו באב.

                     למה לצאת ביום חם כל כך מחוץ למזגן ולהתמזג עם כל העם

                    במסעדות ומועדונים ובמקומות הומים.

                    חג האהבה יהיה היום שבו אנחנו נחליט שאנחנו חוגגים. 

                     זרמתי איתו 

                     , ומכיוון שכשבועיים לפני חג האהבה אנחנו חוגגים את יום הנישואין

                    חגגנו לפני כשבועיים 35 שנות נישואין והאהבה. 
                    דרג את התוכן:
                      2 תגובות   יום רביעי, 5/8/09, 09:22


                      הפרידה מאחי. 

                      הטלפון הגיע באמצע היום, אחיך נמצא בבית חולים  קרתה לו תאונת דרכים, אלו כל הפרטים הראשונים שקיבלתי, שאלתי מה קרה עדין חושבת לעצמי  שאולי שבר רגל, אולי נפגע קל והוא בהלם.

                      אחי אדם בגיל 57 בריא . ואני שואלת מה קרה? תראי , אין צורך שתגיעי לבית חולים הוא נפגע וכרגע מטפלים בו, בשלב זה החל הפחד לחלחל מה קורה אני שוב שואלת, ולמה לא להגיע לבית חולים, מה אני אראה? ושוב במשפט מגומגם הוא כנראה קיבל התקף לב באמצע נסיעה, עכשיו הפניקה מתחילה לתת את אותותיה , נווווווווווו ומה קרה לו ואיפה הוא נמצא, שוב איזה תשובה מתחמקת, ושוב אין צורך שתגיעי.

                      ברגע זה סגרתי את הטלפון ואני בכיוון לבית החולים, אני פונה לדלפק  המודיעין ומבררת היכן הוא נמצא וכאן אני חוטפת את הזבנג הראשוני, הוא נמצא בטיפול נמרץ , הדרך עד לטיפול נמרץ די ארוכה במיוחד לאחת כמוני שעדין סוחבת רגל, ובכל זאת אני עושה את הדרך בהליכה מהירה , מגיעה לשם כל המשפחה שלו שם וגם לא מעט חברים  ,ואני עוד חושבת שנאמר לי לא להגיע , אף אחד לא ניגש אלי אולי מהפחד כיצד אני אגיב, אני ניגשת לאחיין שלי שהוא זה שנראה שמנהל את העניינים , עכשיו ספר לי בלי גמגומים ובלי הקלות מה קורה האם הוא חי או מת?  לפי מה שרואות עיני הוא (המילים נתקעו)  ואני לא ממשיכה. הי תרגעי הוא חי רק מונשם ומורדם, יש סיכויים שייצא מהסיפור כך אמרו הרופאים, מה זאת אומרת יש סיכוי שייצא  מן הסיפור? איזה סיפור?  ומה הסיפור ? ספר לי מה קרה? הוא יצא מהבית נכנס לאוטו נסע כק"מ או שניים וכנראה קיבל דום לב, האוטו המשיך בנסיעתו וחצה את קו ההפרדה נתקל בחומה שבצד השני של הכביש והתהפך, זה הסיפור. 

                      הרגשתי כיצד הלב שלי מתכווץ וקשה לו לפעום נורמלי , ישבתי שם שעות עד שקיבלתי אישור להיכנס ולראות אותו וניסיתי לדבר אליו ואין תשובה , במשך יומיים הוא נלחם באחת הגיחות שלי פנימה הוא פתח את עניו הכחולות והגדולות וניסה לומר משהו הצינור ההנשמה  חסם את הקול כך שלעולם לא נדע מה היו מילותיו האחרונות. ביום השלישי הלב לא עמד בלחץ והוא נפטר. לא הספקתי להיפרד ממנו, בתקופה האחרונה כמעט ולא התראינו , אני זו שהייתי חולה ואחי פחד מאנשים חולים ולכן נוצר מרחק ביננו.   ולא הייתה לנו את השיחה שכה רציתי לקיים איתו את השיחה שהוא הבטיח שנקיים , הוא דחה אותה בכל פעם , בפעם הבאה הוא היה אומר לי ועכשיו כבר אין פעם הבאה, וכל הדברים שנשארו פתוחים היכן מאפסנים אותם?ואיך בכלל הוא העז להשאיר אותי יחידה מהמשפחה המקורית שלנו.עברה שנה ועדין אני בטוחה שאני אראה אותו נוסע ומנפנף לשלום כמו שתמיד עשה. אחי היחיד והאהוב שלא הייתה לי אפשרות להיפרד ממנו עדין איתי בליבי. הוא נלקח בחטף והשאיר אותי ואת כל המשפחה עצובים וכואבים. ובדיוק כמו באגדות שמספרים , שכשמגיע הרגע להנות מן החיים שהרי גידלת משפחה לתפארת ונכדים רק נולדו ויכולת להנות מחייך ורק טעמת מן הטוב , נעלמת.

                      לפעמים נדמה לי שעשית בכוונה בכדי לא לחיות זמן רב יותר מאמא ואבא. וכן גם הם נפטרו צעירים , האם אתה חושב שזו סיבה מספיק טובה להיעלם כל כך צעיר.

                      דרג את התוכן:
                        0 תגובות   יום רביעי, 5/8/09, 02:22


                        המשכימה של הבית  (אחריות זה השם השני שלי) 

                        הוראות השכמה שאני מוצאת כמעט כל יום על שולחן  האוכל (טוב שהוא גדול) 

                        אמא  חמודה , תעירי אותי בשעה 07.00 חשוב ביותר  מחן האוהבת 

                         אמא אל תשכחי להעיר אותי בשעה 06.00 יש לי ראיון עבודה מהמשתחררת בקרוב 

                        אמא בבקשה להעיר אותי ב 4.30 לפנות בוקר, אני עובד משמרת בוקר אין חתימה

                         בשעה 09.00 אני פותחת זוג עיניים ורואה שאני ישנה באלכסון, הבעל כבר קם.

                         אני קמה מהמיטה והולכת בין החדרים אף אחד לא בבית. 

                         מחר שוב יהיו פתקים על השולחן.

                        דרג את התוכן:
                          1 תגובות   יום שני, 3/8/09, 00:02

                          ועומדת בפני גיוס.

                           

                          מחר מור יוצאת לחופשת שחרור ואני צריכה להכין את ברכת השחרור.

                           

                          וכדי שתהיה לי מוזה לכתוב ברכת שחרור אני מעלה את ברכת הגיוס

                          מורצ'יק                                               

                            בעיני את עדין קטנטונת ובכל זאת הגעת לסיום התיכון אז אין ספק שגדלת וככל שגדלת כן גדלה אהבתנו והערצתנו אלייך המתנה הנפלאה שהענקת למשפחה היא עצם היותך כאן, הענקת לנו מטוב ליבך ומאהבתך.

                          כשאת מעלה חיוך על שפתותינו ושפתי אחרים  אנו יודעים ובטוחים שהכל מסודר אצלך וכולנו מאושרים, ובכל מקום אחר שאת נמצאת נשארים אנשים מאושרים.  

                          בעוד זמן קצר את תלבשי את מדי צה"ל ותייצגי בגאווה את המדינה ואת המשפחה שלך ועל כך אנו גאים בך. 

                          עד היום הענקת לנו המון שמחה על היותך אחראית ,חביבה, נבונה, סלחנית, רגישה, חרוצה ( חוץ מהחדר שלך)  בעלת בטחון ובעלת חוש הומור, אפשר להמשיך אבל אשאיר לדמיון שלך, ( שמת לב שאין שום דבר שלילי ) ולסיום כמה מילים צידה לדרך הארוכה אל החיים.

                           כשאת יוצאת לדרך העולה אל ההרים הזהרי לא לקחת איתך דברים מיותרים 

                          קחי חלום – לא כבד מדי

                          וגם שיר – לא ארוך מדי 

                          לא אכפת לי מה ארזת

                          מה שבאמת חשובזה מה שיש לך בלב 

                          ועכשיו שבי לך לנוח

                          זרקי כל מה שמיותר בלב בטוח.

                          קחי איתך את מה שנשאר את האהבה הגדולה של המשפחה שנמצאת איתך בכל מקום מור הקטנטונת והאהובה על כל המשפחה על ליאור שמפנק אותך על חן שדואגת ומתחלקת איתך על אבא ואמא שדואגים וכועסים ורוצים את הטוב ביותר בשבילך מברכים אותך לסיום לימודייך וכל אשר עשית עד כה.                                                

                          אוהבים כולם                                              

                            אבא אמא ליאור וחן 

                           

                          דרג את התוכן:

                            תגיות

                            פרופיל

                            מורוש55
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            תגיות

                            ארכיון

                            פיד RSS

                            הפעילות שלי

                            אין רשומות לתצוגה